פסק-דין בתיק ת"ק 001604/03

1.                  בפניי תביעה לתשלום סך של 3,872 ש"ח.

2.                  התובעת, ילידת 1926, הינה חסויה ופסולת דין. החסויה חולה במחלת אלצהיימר וכיום היא אינה מסוגלת כלל לנהל את ענייניה. בית המשפט לענייני משפחה מינה לתובעת אפוטרופא, בשל מצבה השכלי, וזאת ביום 19.9.2002. התביעה הנוכחית הוגשה באמצעות האפוטרופא, עו"ד עפרה זיו, על פי אישור שניתן לכך על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

3.                   הנתבעת הינה חברה העוסקת בשיווק מוצרי קוסמטיקה.

4.                   אין חולק כי ביום 17 לינואר 2002 מכרה הנתבעת לחסויה מוצרי קוסמטיקה בסך של 3,872 ש"ח, וזאת באמצעות כרטיס אשראי שהחזיקה החסויה. דבר החיוב נודע לבתה של החסויה רק בדיעבד, ואז נדרשה הנתבעת להשיב את הסכום ששולם לה וליטול חזרה את מוצרי הקוסמטיקה, בהם לא נעשה כל שימוש. הנתבעת סירבה לכך.

5.                   לכתב התביעה צורפה תעודה רפואית מיום 29.8.2002 בחתימת ד"ר א. יפה מנהל היחידה לפסיכיאטריה של המרכז לבריאות הנפש בקופת חולים כללית (נספח א' לתביעה). מתעודה זו עולה כי בחודש ינואר 2002 נבדקה החסויה ונמצא כי היא סובלת מהידרדרות קוגניטיבית קלה והומלץ כי תבקר במועדון יום. בחודש מאי 2002 נמצאה הידרדרות קוגניטיבית נוספת ואז אובחנה החסויה כסובלת ממחלת אלצהיימר. נקבע כי החסויה אינה מסוגלת לשרת את עצמה וזקוקה למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה. עוד נקבע כי בשל מצבה, החסויה אינה מסוגלת להגיע לבית המשפט.

6.                   ב"כ הנתבעת ניסה להטיל דופי בחוות הדעת הרפואית בנימוק שהיא הוכנה בדיעבד. אין בטענה זו כל ממש. חוות הדעת הרפואית הוכנה לצורך בחינת השאלה האם יש למנות לחסויה אפוטרופוס, ועוד קודם לפנייה הראשונה אל הנתבעת לביטול העסקה. לא מדובר איפוא בחוות דעת שהוזמנה כדי לתרץ בדיעבד את ביטול העסקה. לא בכדי אין בחוות הדעת כל התייחסות לעסקה הספציפית נשוא התביעה שבפניי.

7.                   נשאלת אפוא השאלה מה היה מצבה הנפשי של החסויה ביום 17.1.2002 בו ביצעה את העסקה. התיעוד הרפואי מלמד שבחודש ינואר 2002 זיהו אצלה הידרדרות קוגניטיבית קלה. לא ברור אם הזיהוי היה לפני יום 17.1.2002 או לאחריו. יחד עם זאת, ברור וידוע כי תהליך הדמנציה הוא תהליך הדרגתי, שהחל מן הסתם עוד לפני הבדיקה בה זוהתה התופעה לראשונה.

8.                   ביקשתי מהאפוטרופא להציג בפניי את המוצרים שרכשה החסויה. הוצגו בפניי לא פחות מ- 18 קופסאות של אביזרי קוסמטיקה. זוהי כמות בלתי סבירה בעליל לרכישה בודדת, במיוחד כאשר הרכישה מבוצעת על ידי אישה בת 76, המתגוררת לבדה. גם סכום העסקה - 3,872 ש"ח - הנו סכום חריג לכל הדעות לרכישה בודדת בכלל, ורכישת מוצרי קוסמטיקה בפרט. הנתבעת לא הביאה לעדות את סוכנת המכירות שביצעה את העסקה כדי שזו תתאר את מהלך העניינים עובר לביצוע העסקה. את החסויה עצמה כמובן שלא ניתן היה להעיד, מחמת מצבה.

9.                   ברור לחלוטין מנסיבות העניין שתוארו לעיל כי מדובר בעסקה בהיקף בלתי סביר, שהייתה צריכה לעורר חשד אצל כל סוכן מכירות, בדבר מצבו המנטלי של הרוכש. יש להוסיף לכך את העובדה שבאותה תקופה בדיוק זוהתה אצל החסויה הידרדרות קוגניטיבית שיש בה כדי להסביר את הפזרנות בה נהגה החסויה. אין לי ספק כי החסויה נפלה טרף - פשוטו כמשמעו- לסוכנת מכירות חסרת מעצורים שניצלה את מצבה של החסויה. גם סוכן מכירות, שכל מטרתו להגביר את מכירותיו, ראוי שירסן את עצמו מקום שהוא נוכח לדעת כי נקרה בפניו אדם הלוקה בגופו או בנפשו. ריסון עצמי כזה מתחייב הן מהחובה לנהוג בתום לב והן מכוחם של סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, וסעיף 3 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981.

10.              הימנעותה של הנתבעת מהבאת הסוכנת לעדות, מדברת בעד עצמה ופועלת לרעתה, מכוחו של הכלל המניח כי בעל דין הנמנע מהבאת עדות מסוימת, עושה זאת מתוך הנחה כי העדות תזיק לו (ראה ע"א 548/78, שרון נ' לוי , פ"ד לה(1) 736, 760; ע"א 55/89, קופל בע"מ נ' טלקאר , פ"ד מד(4) 595,   602).

11.               ס' 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, שכותרתו "עושק", קובע כי מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני את מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, רשאי לבטל את החוזה אם תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. ס' 3 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א- 1981, שכותרתו "איסור ניצול מצוקת הצרכן", קובע כי לא יעשה עוסק, כדי לקשור עסקה, דבר שיש בו כדי ניצול חולשתו השכלית או הגופנית של הצרכן. ס' 31 לחוק הגנת הצרכן משמיענו כי דין מעשה בניגוד להוראת ס' 3 כדין עוולה נזיקית. ס' 32  לחוק הגנת הצרכן מקנה לצרכן את הזכות לבטל עסקה שנעשתה תוך ניצול מצוקתו, וזאת תוך שבועיים מיום עשיית העסקה. בית המשפט רשאי להורות, מטעמים מיוחדים, על ביטול המכר גם לאחר המועד הנ"ל.

12.               בנסיבות העניין אני סבור כי קמה לחסויה הזכות לביטול העסקה. זכות זו מופעלת באיחור אמנם, אך קיימים טעמים מיוחדים למחול על איחור זה, הנובע ממצבה המנטלי של החסויה ומגילוי מאוחר של העסקה.

13.               אין ממש בטענותיו של ב"כ הנתבעת בקשר עם עסקאות אחרות שבוצעו באמצעות כרטיס האשראי של החסויה. אם אכן נעשו עסקאות נוספות על ידי אחרים, תוך ניצול מצבה המנטלי של החסויה, כפי שטוען ב"כ הנתבעת, אין בכך כדי להכשיר את התנהגותה של הנתבעת. מכל מקום, זהו עניין לבדיקת האפוטרופא הממונה, הגם שאני סבור כי לכאורה אין לנתבעת כל מעמד בעניין כזה משום שאין היא נוגעת בדבר.

14.               אשר על כן אני קובע כי מדובר בעסקה בלתי סבירה בעליל שנקשרה תוך ניצול מצבה הנפשי והמנטלי של החסויה וכי החסויה רשאית לבטל העסקה, תוך השבת המוצרים לנתבעת.

15.               לפיכך אני מחייב את הנתבעת להשיב לחסויה סך של 3,872 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.1.2002 ועד ליום התשלום בפועל. כנגד קבלת הסכום הנ"ל תשיב החסויה לנתבעת את המוצרים שרכשה. בנוסף תשלם הנתבעת לחסויה סך של 87 ש"ח בגין אגרת התביעה וסך של 750 ש"ח בגין הוצאות הישיבה.

16.       המזכירות תישלח העתק פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום י"ג בניסן, תשס"ג (15 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.